הרצליה

www.Anonimi.co.il

אנונימי

ייעוץ וטיפול רגשי פרטי

מתאים גם לציבור הדתי

Tel: 050-7760402

  • White Facebook Icon

© 2016 by Anonimi. Proudly created with Wix.com

 

חופשת לידה" - נתחיל בלשנות את השם"

ג' רצתה להיות אמא קלילה. אבל שום דבר באימהות לא היה לה קל. היא דמיינה את עצמה אמא ליברלית וכייפית, מרחק שנות אור מהסביבה הנוקשה בה גדלה. לחיים יש תוכניות אחרות והמציאות היתה שונה: היא לא הצליחה להיכנס להריון ולאחר מספר שנים, ההריון המיוחל הגיע רק עם טיפולי הפריה.






ההורמונים הציפו אותה בחרדה וברגישות יתר וכשנולד בנה, שום דבר בעולמה לא היה קליל. היא התקשתה לתת לאחרים לטפל בו ולעזור לה, מתוך חרדה עצומה לפעוט היקר. היא זיהתה את עצמה בתינוק שנראה לה חסר ישע, ורגישויות ילדותה צפו והתקיפו אותה מחדש. היא לא הצליחה לתווך את עצמה לבן זוגה ולמשפחתה ולסנגר על עצמה - וקשיי התקשורת הובילו אותה לבידוד עצום ולמחשבות טראגיות. התמונה של אם מחייכת בבית קפה עם תינוק במנשא נראתה רחוקה מאי פעם, שלא לומר מנותקת מהמציאות. נשים רבות שהכרתי מרגישות את הפער בין התדמית שהיתה להן לגבי אימהות, לבין הקשיים הפיזיים והנפשיים במציאות. הגוף עבר טראומה, הנפש מרגישה עדינה וחשופה. לפעמים עולה כעס על בני משפחה שבאים ומנסים לעזור ולתת עצות ולא נותנים מרחב. מי שסוחב (כן, גם אבות.. רק שלהם עוד פחות מאפשרים לגיטימציה להרגיש קושי) ומי שסוחבת טראומות עבר שלא עובדו כראוי - לעיתים סובלים אף יותר. הקשיים שכבר חשבנו שהתגברנו עליהם צפים ועולים מחדש, באופן טבעי, במפגש עם עדינות התינוק. מי שיש לה צורך גדול בשליטה - מתקשה אף יותר להכיל את אחד המצבים חסרי השליטה ביותר שחוותה מימיה. הרופאים והאחיות 'מחליטים' על גופך, החוויה פולשנית, מועד הלידה לא ידוע, האם התינוק/ת יהיו בריאים ואיך ייראו וחוסר השינה ואם להניק מהגוף המתאושש והמדמם שעוד זקוק לטיפול ונחמה בעצמו, ומה לעזאזל הוא צריך כשהוא צורח כל הלילה. לא פשוט. עם תמיכה מתאימה - נשים עוברות מספר שבועות של דכדוך טבעי, בכי או התפרצויות כעס ועצבים חשופים - ומתגברות על כך. אולם יש נשים שאין להן תמיכה מתאימה. שעולים וצפים קשיים בזוגיות, קשיים שהיו שם והשינוי בחיים שהלידה מביאה איתה - מציף אותם מחדש. יש נשים שלא היו מוכנות עדיין לאימהות. יש כאלו שבחרו באימהות רק מתוך לחץ חברתי ישראלי, כי לא לגיטימי אצלנו, בניגוד למקומות אחרים בעולם - לבחור אחרת. הכרתי נשים שאוהבות ילדים, אך לא היו בוחרות לעבור את ההרפתקה הלא צפויה של הריון ולידה, ולקשור את חייהן לנצח באדם פעוט שתלוי בהן - אלמלא הלחץ הסביבתי. קחו נשימה עמוקה והפחיתו שיפוטיות: יש נשים שמתחרטות. שמרגישות שזה גדול עליהן. והכי קשה, שאסור לומר את זה בקול מבלי לספוג הטפות מהסביבה. ואני אומרת - ברגע שאדם לבד עם רגשותיו, שאין שום מסגרת תומכת שבה יוכל לקבל אמפתיה, הבנה והכלה למצבו - שם מתחילים הדכאון, הבדידות, הפגיעה בילדים (גם אם זו פגיעה מתחת לפני השטח שלא מגיעה לחדשות בסוף..). תחשבו על כל המצבים שעליהם אסור היה לבני אדם לדבר בעבר. לחיות בסוד זה לא רק נורא לאדם עצמו אלא גם לסובביו - כי זה לא מאפשר שינוי.

הדרך שעשינו

נחזור לג' - ברגע שנפגשנו ונפתח עבורה חלון לאוורר את רגשותיה הקשים - היא מצאה בעצמה באופן הדרגתי את הכוחות להיות 'אם טובה דיה' (וויניקוט). אמא קלילה היא לא, אבל אמא שמחה, מסורה, סלחנית לעצמה, מקבלת ומחבקת את קשייה, מוותרת על האישור מהסביבה - לזה היא כבר מסוגלת. וזה היה תהליך. תוך פחות משנה היא הפכה להיות מאדם מסוגר ועצוב, לאישה עובדת, מתחזקת מס' מצומצם של חברות, חיה בשלום יחסי עם בן זוגה. אני רק ליוויתי אותה בתהליך הזה, הקרדיט הוא כולו לה. היא מצאה את כוחותיה, היא פתחה דלת להקשיב לעצותיי ולקבל מתוכן רק את מה שהתאים לה. ג' למדה לקבל, כמו רוב האימהות לדעתי, את הפער בין הפנטזיה שהיתה לנו על איך שנהיה כאימהות - לבין המציאות. מתוך כך, בין השאר, נולדת האפשרות להיות האם הכי טובה שאת יכולה להיות.

בואו..

בואו נפחית שיפוטיות לאימהות. לא כולן "חייבות" להביא אח לילד הבכור שעדיין לא התאוששו לחלוטין מלידתו. לא הזוגיות התאוששה תמיד תוך שנתיים ולא הקריירה. לא כולן הולכות בשמחה לקורס עיסוי תינוקות בטיפת חלב או יושבות עם חברה בקפה. יש לא מעט שאמנם עושות את זה - אך בליבן מדמיינות את עצמן שוכבות על המדרכה או סתם רוצות להיעלם. נשבעת. לא כולן מסוגלות להכיל את השיפוטיות שמאפיינת לא פעם נשים מבוגרות יותר, מהדור שעוד היתה בו פחות סלחנות. האמא/ החמות/ הדודה שמצהירות ש"בדור שלי לא היה אפידורל והייתי לבד בחדר לידה". יש אימהות שאת רואה מחייכות, ובבית סוגרות את כל התריסים, יושבות בחשכה, מרחמות על היצור החמוד שנולד לאמא כמותן ואפילו מאמינות שעדיף לו בלעדיהן. חלקן חוששות להרים אותו, חוששות שיפילו אותו, חוששות שישפכו עליו משהו או יזרקו אותו בכוונה לאחר שיוצאות מדעתן כשבוכה. רובן לא באמת יעשו את זה - אבל הבדידות עם המחשבות יכולה לערער את הנפש. בואו רק נקשיב ונהיה שם בשבילן. ולא ניבהל. ונזכור שהן עוד יחזרו לעצמן עם תמיכה מתאימה.