top of page
  • תמונת הסופר/תefratire

"פעם יכולתי לעשות הרבה יותר. פעם היו לי כוחות"

"דווקא לא באתי לדבר על המלחמה", הוא אומר מיד כשמתיישב, "בטח כל מי שבא אלייך עכשיו זה בגלל המלחמה ואני מרגיש קצת אגואיסט שאני עסוק בצרות הקטנות שלי בתקופה כזאת".



- ממה שסיפרת לי בטלפון הן לא ככ קטנות, אני עונה


- "אני רואה אנשים שמתנדבים, שמתגייסים, ואני לא מסוגל לעשות כלום. בקושי לעבוד כדי לשלם שכירות."


- תראה אני לא מכירה אותך, אבל אולי היו תקופות שהיית מסוגל ליותר. אולי זה מה שאתה מסוגל כרגע וזה לא באמת עוזר לשפוט את עצמך. זה לא מוסיף כוחות. ספר לי קצת, אני מבינה שאתה גר לבד, יש לך משפחה? הורים?


- "אני יודע?.. אין ככ מה לספר. אמא שלי גם ככה תמיד היתה מאוכזבת ממני ועכשיו יש לה סיבה טובה".


- איך אתה יודע שהיא היתה מאוכזבת? היא אמרה לך את זה?


- "בוודאי"


- באיזה גיל?


- "לא יודע.. מאז שאני זוכר את עצמי כולם היו יותר טובים. הבנים של חברות שלה והבני דודים שלי ואפילו חברים שלי. מכולם כמעט היא היתה מתלהבת חוץ ממני ומאחותי. תמיד הסתכלה עלינו כאילו אנחנו כשלון גדול"


- גם על אבא שלך?


- "כמובן. הוא ההחמצה הגדולה של החיים שלה, מבחינתה. עד שהוא נפטר היא היתה מוציאה לו את הנשמה".


- איך?


- "בתלונות. גם עלינו. תמיד סיפרה על הבעל של חברה שלה שמרוויח יותר וגם מצליח לבשל ועל אחד אחר שקונה לאשתו פרחים. תמיד כולם בחוץ היו יותר טובים ואנחנו בבית היינו כשלון"


- ואבא שלך היה עונה לה?


- "הוא היה מנסה לרצות אותה וכועס בשקט עד שמדי פעם היה מתפוצץ וצועק ואומר לה ששום דבר לא מספיק טוב לה ואז היא היתה בוכה".


- ואתם? אתה ואחותך?


- "לנו היתה בדיחה קבועה על בן דוד שלנו אלעד, שעד היום אנחנו קוראים לו בינינו בצחוק "אלעד כפרה עליו", כי אמא שלי תמיד קראה לו ככה. הוא האחיין האהוב שלה והיא תמיד פירגנה לו מאוד. מיותר לציין שבחיים היא לא דיברה ככה אלינו או עלינו."


- ומה עם אחותך היום? אתם קרובים?


- "היא חיה בלונדון. תמיד חיכתה כנראה להזדמנות להתרחק ולברוח מאמא שלנו. היא גם בקושי מדברת איתה או מבקרת בארץ. נסעתי אליה פעם כשהיא יזמה וקנתה לי כרטיס אחרי איזו פרידה, ואנחנו מדברים הרבה בטלפון".


- מתי זה היה? הפרידה הזו והנסיעה?


- "בקיץ שעבר. לפני המלחמה. עוד אפשר היה לנסוע ללונדון בכיף. עכשיו אני קצת פוחד עליה שם".


- נשמע שהיא מאוד אכפתית בזה שהיא דאגה לך אחרי הפרידה וקנתה לך כרטיס. אתם קרובים?


"כן. היא משהו אחר מאמא שלי. היא עובדת שם עם ילדים והיא באמת בנאדם חם ודואג כזה, ולא רק איתי".


אתה רוצה לספר קצת על הקשר הזה? על זו שנפרדת ממנה? סיפרת קצת בטלפון שמאז שנפרדתם בערך התחיל המשבר, נכון? או מאז שאבא נפטר?


"תראי אני בן 35. פעם אחת אהבתי מישהי כשהייתי בן 20 והיא לא רצתה אותי. מאז היו הרבה שאני לא רציתי. אז סופסוף היה לי קשר שהחזיק שנה, והיא גם תמכה בי בכל התקופה של האבל אחרי שאבא נפטר. אבל היא זאת שנפרדה ממני בסוף. היא כאילו אהבה אותי וגם אני אותה אבל היא כל הזמן רצתה שאני אעז ושאני אזום וירדה עלי שאני שכיר בעבודה קטנה כבר 10 שנים ולא מעז לעשות שינוי. היא רצתה שניקח משכנתא ונקנה דירה להשקעה ביחד. וכל דבר שהיססתי בו - הרגשתי ממנה את הבוז ואת הכעס. ודווקא הרגשתי שאולי אני מסוגל לעשות דברים חדשים בעזרתה, ושהייתי צריך קצת דחיפה ממנה כדי לעשות אותם.


- נשמע שהיתה דינמיקה קשה ביניכם


- "בהתחלה לא. היא מאוד התלהבה ממני, מההשכלה שלי ומזה שאני יודע שפות. (צוחק) אמא שלי הסתכלה עלי ועליה במבט של "מה היא עושה איתך לעזאזל"


- טוב, ממה שהבנתי אמא שלך היא לא ממש דוגמה להערכה ולפרגון


- "כן אבל היא סופסוף קיוותה לנחת ממני, ככה היא קראה לזה, במיוחד אחרי אבא. פולניה, נו, את מבינה?"


- נשמע שעדיין מאוד משמעותי לך שאמא תהיה מרוצה, נכון? מאוד הפנמת את הביקורת התמידית שלה.


- "כי היא תמיד אומרת שמאחותי אין נחת בכלל ושחשבה שלפחות ממני ייצא משהו, אבל שנינו לצערה דומים למשפחה של אבא".


- כמה עצוב שהיא לא מצליחה לראות את הטוב שבכם. היא מפסידה אתכם ואת הקשר שיכול היה להיות לכם איתה.


- "כן. כנראה"


- גם ההשוואות ביניכם לא מועילות לקשר שלכם. וטוב שבכל זאת אתם קרובים.


- "כן. אצל אמא שלי הכל תחרויות. ושנינו בכל אופן תמיד מפסידים בתחרות מול העולם".


ומה אתה מרגיש מאז ביום יום? סיפרת בטלפון קצת על סימפטומים שנשמעים כמו דכאון


- "כן. אני לא מצליח לעשות כלום חוץ מהעבודה, וגם לשם אני הולך בכוח"


- מה זה שום דבר? מה אתה רוצה לעשות ולא מצליח?


- "הכל קשה. יש מועקה כזאת כל הזמן. כאילו יושב לי משהו על החזה. אני מנסה לעשות ספורט או לקבוע עם חבר ונרדם. אני מנסה לצאת לקניות או לשלם חשבונות ומדליק סיגריה ועוד סיגריה ונכנס ללופ של מחשבות עד שנהיה לי לחץ בחזה. ואז אני שותה כוסית או בירה כדי להירגע ועד שאני מתאושש לפעמים כבר נהיה מאוחר מכדי לעשות משהו. ויש אנשים שנראה שהכל אצלם קל. קמים, יוצאים, אפילו מתנדבים בשביל אחרים".


- קודם כל יש אנשים שכשהם בחרדה, דווקא העשייה מרגיעה אותם. ככה הם עסוקים במשהו אחר ולא במה שהם מרגישים. זו דרך התמודדות אחרת. הפער בין הציפיות הגבוהות שלך מעצמך ביחס למסוגלות שלך בפועל ובמיוחד כרגע - זה מה שעלול לגרום לדכאון.


- "באמת היו תקופות שעשיתי קצת יותר"


- ואולי יהיו שוב תקופות כאלה. זה מתבקש שתקופת אבל על הורה גובה כוחות, וגם פרידה מזוגיות משמעותית היא סוג של אבל. תתן לעצמך זמן להתאושש מכל זה.


- "כן. גם הרופא שהפנה אותי אלייך אמר לי את זה כשהתייעצתי איתו לגבי תרופות לדכאון"


- אתה מספר על לופ של מחשבות, אתה יכול לספר על המחשבות האלה שמביאות אותך ללחץ בחזה? איך זה נשמע?


- "מחשבות כמו 'מה יהיה איתך. אתה כבר בן 35. תתאפס על עצמך. אפילו לשלם חשבונות אתה לא מצליח"


- אוקיי, מה עוד?


- "הנה, אפילו היא לא רצתה אותך בסוף. הכל אתה מאבד. פשוט אפס"


- וזה חוזר על עצמו בלופ כמו מחשבה טורדנית? יש משהו שאתה עושה כדי להרגיע את הרצף הזה?


- "מעשן ושותה, אמרתי לך. זה הכי מרגיע אותי"


- מישהו קרא לך פעם במילים כאלה כמו אפס?


- "אמא שלי, בוודאי. היא היתה קוראת לנו משפחה של אפסים".


- קשה מאוד.


- "זה כבר לא קשה. רק חבל שהיא צודקת בסוף".



אני מביטה בעצב בירון: בחור יפה, רגיש וחכם, עם עיניים עצובות וכובע ברט. הוא מסביר את עצמו כל כך יפה. לפעמים אפילו באופן פיוטי. הפניה הראשונית שלו אלי בווטסאפ היתה מרגשת ולא סטנדרטית, עוד לפני שקבענו שיחת היכרות. ברור לי שכמה מהמטופלות שלי שעסוקות ברווקות ה'מאוחרת' שלהן (וגם חברות ומכרות) היו לגמרי עפות עליו. הוא רו"ח שעובד בעבודה חלקית ולדבריו משעממת אבל גם חובב מכוניות ישנות וסרטים צרפתיים ואוהב לקרוא ספרים ויש לו חיוך הורס וגומות חן מקסימות. לכן כל כך עצוב לשמוע שהוא מתאר את עצמו במילים כאלה.



בפגישות הבאות אני מתוודעת יותר ויותר לקול הביקורתי והמחליש שירון הפנים בבית הוריו. אני מספרת לו על תיאוריית יחסי אובייקט ומעודדת אותו להבחין ולבחון את דפוס היחסים שהפנים בקשר עם אמו (שהיא האובייקט המשמעותי שטיפל בו בילדותו) וכיצד הדפוס הזה ממשיך ומשתחזר אצלו בקשרים משמעותיים בחייו: מוכר לו להיות הלוזר, האפס, זה שתמיד מאכזב. זהו הפצע של חייו. הוא לומד לראות שמתוך כך הוא יוצר קשרים בעלי דינמיקה דומה -  כאלו שמציפים אצלו את אותו פצע ולכן גם את ההרגשה המוכרת של "הגעתי הביתה".



ברור שזה לא מודע, אף אחד לא בוחר בכוונה מודעת בקשרים שישחזרו דווקא את המטענים הקדומים שלו. אבל הגברת המודעות לדפוסים שאנחנו משחזרים בקשר קרוב - עוזרת לנו לשנות את עצמנו, ומתוך כך לשנות גם את הדינמיקה בקשרים הקרובים שלנו, ולא רק בזוגיות.



האתגר ההתפתחותי שלך, אני אומרת לירון, זה לחזק את עצמך: ראשית, ללמוד לזהות את הקול המחליש של הביקורת וההלקאה העצמית ולהשתיק אותו.


שנית, לחזק ולעודד את עצמך בכל סיטואציה כפי שהיית עושה עם ילד קטן. לא להזדהות יותר עם המבט המאוכזב של אמא, אלא ללמוד להפריד בין האופן שבו אמא הביטה על עצמה ועל אביך ועל המשפחה שבנתה איתו - לבין איך שאתה מביט על עצמך.



בפגישות הבאות ירון מספר שהתחיל להתיידד עם מישהי שתמיד מחמיאה לו ומתלהבת ממנו בקבוצת למידה שבה הוא משתתף. עד לאחרונה היא היתה שקופה בעיניו ופתאום היא נראית לו מעניינת. כאשר אנשים מתחילים להשתנות הם פתאום גם מושכים אליהם אנשים שונים לפי העקרון של "דומה מושך דומה". הוא מחפש יחסים הבנויים על כבוד והערכה בניגוד למה שמוכר לו ולפיכך מלמד את עצמו לקבל יחס מעריך, וכן לומד להעריך את עצמו.


התהליך הזה לוקח זמן, אבל אף פעם לא מאוחר להתחיל לשפר את איכות חיינו



32 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page