top of page
  • תמונת הסופר/תefratire

על זוגיות מקטינה ועל חרדת נטישה

לאן יצאתם? אני שואלת.

"יש לנו גינה קבועה שאנחנו הולכים אליה", היא עונה.

מטיילים ברגל? או יושבים באוטו שלו?

"עושים סיבוב", היא עונה.

אתם לפעמים גם יוצאים לבלות? לסרט או לבית קפה? לבר? להיפגש עם חברים?

"פעם אחת הוא הסכים ביום הולדת שלו שאני אבוא עם חברים שלו לבר אבל בד"כ הוא לא אוהב לערבב. הוא יוצא איתם לפעמים ואיתי הוא אוהב להיות רק לבד".


אני מסתכלת עליה, בחורה יפהפיה שלא מבינה כמה היא יפה. אולי דווקא בגלל חוסר הבטחון ניכר שהיא משקיעה מאוד בטיפוח ובמראה החיצוני שלה. עורה השחום בוהק, שערה אסוף בפקעת על ראשה ומהודק בקפידה, האיפור נראה מינימלי אבל היות ויש לי אחות צעירה וגם ילדה מתבגרת בבית אני יודעת ומזהה את ההשקעה מאחורי המראה המהודק הזה.


"בכל זאת", אני קצת מקשה עליה, "שניכם עובדים, למה לצאת רק לגינה ורק לעשות סיבובים באוטו? אתם אנשים צעירים, עוד לא בני 30, זה הזמן שלכם גם לבלות. מה עם חברות? מה עם הופעות?"


"אני אמרתי לך שחברות שלי מקנאות ולא מפרגנות לקשר שלי איתו אז אני פחות בקשר איתן עכשיו".


אני בוחרת את מילותיי בקפידה כדי שהיא לא תסתגר ותתגונן, אבל עצובה לי הבדידות שלה. מזה שנה שהיא מגיעה לטיפול וחוזרת שוב ושוב על אותו משפט שובר לב: במהלך השבוע (כל שבוע) היא לא דיברה עם אף אחד על שום דבר אישי, רק שיחות בעבודה.

ואיתו יש לפעמים שיחות עומק? אני שואלת.

"כן, לפעמים כן".



במשך זמן היכרותנו אני מבינה עוד פרטים על הקשר הבעייתי הזה: המשפחה שלו לא מכירה אותה והמשפחה שלה לא מכירה אותו. היא הביאה אותו לחברות שלה פעם אחת בדיוק, הוא כנראה פלירטט עם אחת מהן, אף אחת לא אמרה עליו מילה טובה והיא הבינה מזה שהן מקנאות, כי לדעתה "בדוק שהוא נראה יותר טוב ממנה", וגם היו לו בנות זוג לפניה (משום מה זה הפך אותו בעיניה ליותר מבוקש). בנוסף, היא בטוחה שהיא "די סתומה" במילים שלה - כי יש לה בעיות קשב וריכוז שמעולם לא טופלו - מה שהוריד מאוד את בטחונה העצמי מאז היתה תלמידה.


הסיפור הזה מצלצל לי מוכר מדי, ולא רק כי הוא שכיח מאוד. אני עובדת בגישה התייחסותית ומאמינה בטיפול בגובה העיניים ועם מטופלים מסוימים לא חוששת גם לחשוף חלקים מנסיון חיי, כאשר אני חושבת שזה עשוי להועיל להם. היות ואני יודעת כמה היא מעריכה אותי וכמה היא נוטה להקטין את עצמה, אני בוחרת לשתף אותה שבצעירותי הייתי במערכת יחסים דומה: אהבה ראשונה, אדם שאומר לך מילים יפות וכותב לך מכתבי אהבה, אבל לא מציג אותך למשפחה שלו ומול החברים שלו קורא לך "ידידה". הוא מסביר שזה רק בגלל שהוא ביישן ואת קונה את זה, עד שאת מבינה שאולי הוא באמת אוהב אותך - אבל הוא גם מפלרטט עם כל מיני בנות, בין השאר חברות שלך. בכל פעם שאת מתחזקת ומתרחקת הוא מתקשר ובוכה (עם דמעות שממיסות אותך) וטוען ש"את הדבר הכי טוב שקרה לו. שהוא מצטער שהוא לא מספיק אמיץ להציג אותך לכולם כמו חברה שלו באמת. אבל יום אחד הוא יעשה את זה, מבטיח".

ואת צעירה, ומסתפקת ב"יציאות" קמצניות כאלה, כשהכל כבר סגור בלילה, בחוף הים, בגינה, ומתעלמת מתמרורי האזהרה ומחברות דואגות. אומרת לעצמך שהן סתם מקנאות.

אני מספרת לה על אבא שלי האהוב והיקר שאמר לי פעם בעדינות רבה (שדווקא בזכותה הקשבתי ולא התגוננתי) - "אפי, אני רק רוצה לומר לך שתי מילים: בן זוג שמכבד אותך אמור להגיע בשעה נורמלית ולהכיר את ההורים שלך ולצאת איתך, ולא להחביא אותך". ודווקא העדינות שבה אמר את זה ומיד עזב - גרמה לדברים שאמר להדליק לי איזו נורה, נורונת קטנה, אדומה (לימים למדתי ממנו לפנות כך אל ילדיי כדי לתפוס לרגע את הקשב שלהם, אבל זה כבר לפוסט אחר).


"אז את לא חושבת שהוא אוהב אותי?" היא שואלת.

"אולי הוא אוהב! זה לא העניין. את זו שלא מספיק אוהבת את עצמך! זה מה שחשוב לי.. וזאת העבודה שלנו יחד" - אני עונה לה - "אהבה עצמית, הערכה עצמית".

"אני בכלל לא זוכרת מי אני בלעדיו", היא אומרת בעצב.


"אני לא אומרת שאת צריכה לקום וללכת ממנו", אני מרגיעה אותה. "רק לחזק את ההערכה העצמית שלך. להפסיק להסתפק בפירורים שהוא זורק לך. הקשר ישתנה מעצמו כשאת תשתני. כשמבטלים את עצמנו לגמרי מול אדם אחר, זה רק מרגיש שאוהבים אותו מאוד, אבל זה בעצם בגלל הביטול העצמי המוחלט שלנו. אנחנו ממלאים את הלב שלנו באדם אחר ובצרכים שלו ואז נראה לנו שהוא בעצם הכל, ושאנחנו לא שווים כלום בלעדיו. האתגר שלך זה להיות טובה גם לעצמך, ללמוד לחבב גם את עצמך ומתוך זה גם הוא יהיה חייב לשפר את היחס אלייך".


"אני פוחדת שהוא ילך. אני אמות אם הוא ילך", היא עונה.


וכאן מתחילה העבודה שלנו.


מאיפה התחילה חרדת הנטישה הזאת? מי עזב אותך כבר פעם? מי נטש? עבור מי לא היית "שווה" ומוערכת מספיק? מתי התחיל הדימוי העצמי הזה של "סתומה"?


שינוי אמיתי במערכות יחסים יכול לקרות רק מתוך עבודה עצמית שכוללת התבוננות אוהבת על עצמנו, ובחינת השלבים שבהם התעצבנו בשנות ילדותנו ונערותנו.


איפה אתם בהקשר הזה?


אפרת אייכבאום, עו"ס קלינית (M.SW) התמחות בבריאות הנפש, בטיפול במבוגרים ובני נוער

050-7760402

79 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page