top of page

רווקות בגיל מתקדם - "מה לא בסדר איתי?"

עודכן: 21 ביוני 2023



הספרות המחקרית מתייחסת לקושי הרגשי להיפרד מההורים כגורם משוער לרווקות בגיל מתקדם. הקושי בנפרדות פסיכולוגית מההורים עלול להתבטא גם בבעיות בשלבי ההתפתחות השונים וכן להעיד על קיומה של אשמה לא מודעת ביחס אליהם (בשל כעס מודחק למשל). ישנה התייחסות מעטה יחסית במחקר להשפעתה של מערכת היחסים הזוגית של ההורים על הרווקות המאוחרת. ממחקרה של האטץ' (2015, Hatch) עולה כי רווקות/ים רבים חוו כילדים מערכות נישואין רופפות שהותירו להם חוויות שליליות וכן דאגות לגבי מוסד הנישואים, ולכן, בין השאר, לא יבחרו בנישואים בעתיד. אין התייחסות מספקת בספרות המחקרית להשפעה הפסיכולוגית של נישואים בעייתיים/גירושים על הרווקות המאוחרת שאינה מבחירה, אלא מתוך קשיים פסיכולוגיים (כאשר מדובר באנשים אשר מעוניינים בזוגיות אך אינם מצליחים ליצור אותה).

פרויד היה הראשון לחפש את השורשים הלא-מודעים של האהבה והקשר הזוגי בתחילת המאה העשרים וטען כי בחירת בן זוג מושפעת גם ממניעים לא מודעים הקשורים למערכת היחסים שנוצרה בין הפרט להוריו בילדותו המוקדמת (Freud, 1991). תלמידיו פיתחו והרחיבו את מושגיו לתיאוריות נוספות ובהן תיאוריית יחסי אובייקט, המתמקדת בהשפעת הלא-מודע של האדם על מערכות היחסים העתידיות שלו. בין התיאורטיקנים המרכזיים: פיירברן (Fairbairn, 1952), ביון (Bion, 1962) , קליין (Klein, 1984) ואוגדן (Ogden, 1982). תיאוריות בתחום יחסי אובייקט מניחות כי עולמו הפנימי של האדם מאוכלס באובייקטים (אחרים משמעותיים) שהופנמו במסגרת יחסי התלות הראשוניים שלו בינקות ובילדות. במילים אחרות, הן אמו של הילד והן אביו או כל אדם אחר משמעותי וקרוב - מופנמים אצלו ומשפיעים לאורך חייו על מערכות היחסים הקרובות שלו בעתיד.

עפ"י פיירברן (Fairbairn, 1952) כל אדם מעצב את יחסיו בהתאם לדפוסים שהופנמו מיחסיו המשמעותיים המוקדמים ביותר. אופי הקשר עם האובייקט המוקדם ('האחר המשמעותי' בילדות) הופך לאופי הקשר המועדף בקשרים חדשים עם אובייקטים חדשים כאשר יחסי האובייקט הפנימיים מושלכים על מצבים בינאישיים חדשים. המחקר בתחום הרווקות המאוחרת הינו דל (בהשוואה למחקרים שנעשו על זוגיות ומשפחה) ככלל, ובפרט בתחום חקירת הקשר בין יחסי האובייקט לרווקות מאוחרת.

מאהלר (Mahler, 1975) הבחינה בין הלידה הפיזית של התינוק לבין לידתו הפסיכולוגית. מושג המובחנות הינו בסיסי בתיאוריית יחסי אובייקט. לדבריה, חווית ההתמזגות עם האם בשלב הסימביוטי והמעבר למובחנות ולספרציה לאחר מכן, זהו הבסיס לאישיות מובחנת ועצמאית המסוגלת לקיים קשר אהבה יציב.

עפ"י תיאוריית הטיפול המשפחתי של בואן (Bowen,1976) גורם משמעותי המשפיע על התנהגות היחיד ביחסים בין-אישיים וכן על בחירתו בזוגיות ובהתמזגות – הינו: דיפרנציאציה של העצמי. כלומר, בכל אדם קיים הצורך להיות עם האחר לצד הצורך בעצמי ייחודי. ככל שרמת הדיפרנציאציה גבוהה יותר והאינדיבידואציה מפותחת יותר - צורכי ההתמזגות ל"יחד" פחותים.


תיאוריית ההתקשרות (בולבי, 2016) משמשת גם היא להבנת דינמיקה של מערכות יחסים לכל אורך החיים עפ"י סגנון ההתקשרות. מחקרים שבדקו רווקות/ים בגיל מאוחר עפ"י סגנון ההתקשרות שלהם (Pepping & MacDonald, 2019) מצאו הבדלים מובהקים בין קבוצות הרווקות/ים הן במאפייני ההתקשרות שלהם ביחסים בינאישיים וחברתיים בכלל וביחסים זוגיים בפרט והן באיכות החיים שלהם לטווח ארוך: א. קבוצת האנשים המאופיינים בסגנון התקשרות נמנע, לרוב ויתרו על השאיפה לזוגיות ולאינטימיות. בד"כ מדובר בטיפוסים שמפגינים פחות חיבה ומחוות קרבה בלתי מילוליות, ואפילו יושבים פיזית רחוק יותר באינטראקציה אנושית. גם כאשר הם בזוגיות, הם פחות נוטים להתחייב ולמסד אותה, נוטים להיפרד יותר מהר וכן נוטים להימנע מליצור מערכות יחסים חדשות לאחר פרידה. חלקם יעדיפו יחסים מזדמנים ולא מחייבים ורובם מעדיפים פעילויות יחידניות ולא חברתיות. מתוך כך, אצל חלק גדול מקבוצה זו נמצא כי ישקיעו יותר בעבודה ובקריירה. לרוב נמצא כי קבוצה זו המתאפיינת בסגנון התקשרות נמנע, תתאפיין גם ביכולת של הפרט להישען על עצמו, בהצלחה גדולה יותר בקריירה וכן ביותר שביעות רצון בעבודה בהשוואה לאלו שסגנון ההתקשרות שלהם חרד/ בטוח (Ein-Dor, Reizer, Shaver, Dodan, 2012).

עם זאת, מחקרי אורך מראים כי איכות החיים היחסית שנהנים ממנה אלו הנהנים מהצלחה בעבודתם פגה ומסתיימת עם הפרישה מהעבודה. תקופה זו מתאפיינת אצל חלקם בשיעור גבוה יותר של תופעות כגון דכאון וכן תלונות פסיכוסומטיות, כאשר מן הסתם יש להם פחות תעסוקה ומטבעם השקיעו פחות בבניית רשת תמיכה חברתית (Segal-Karpas, Bamberger, Bacharach, 2013).

ב. לעומת זאת, הקבוצה המתאפיינת בסגנון התקשרות חרד מתאפיינת בכמיהה עזה לאינטימיות, יחד עם רגישות רבה לדחייה, חרדת נטישה ולעיתים חוסר ויסות רגשי. הפחדים והרגישות המאפיינים את הרווקות/ים עם סגנון ההתקשרות הזה לעיתים מובילים אותם – בדומה לקבוצה הקודמת - לקשיים ביכולת לזוגיות, אך מסיבות שונות: הקשורות לכעסים, קנאה, סרבול מסוים וקושי בהבנת סיטואציות, פחדים מהישארות לבד וכן נטייה לחזור לפרטנרים קודמים ולקשרים שלא הצליחו בעבר. סגנון ההתקשרות החרד כפי שמתבטא בקשרים זוגיים מוביל גם הוא לנטייה גבוהה יותר להיפרד ולא להצליח 'להחזיק' קשרים ארוכים וכן נמצא קשור גם הוא, בחלק גדול מהמקרים, לתופעות של דכאון ובדידות (Mikulincer & Shaver, 2016). יחד עם זאת, רווקות/ים בעלי סגנון התקשרות חרד, מתוך כמיהתם ליצירת קשרים קרובים, מצליחים ליצור קשרים חברתיים אפלטוניים יותר מאשר רווקות/ים אשר התנהגותם מתאפיינת בסגנון התקשרות נמנע. תכונה זו מפחיתה חלק מהתופעות השליליות של הרווקות המאוחרת, כגון בדידות ודכאון, מתוך ההגנה של תמיכה חברתית שחלק מקבוצה זו מצליחים ליצור להם. עם זאת, נמצא כי רווקות/ים מפתחים בממוצע יותר קשרים חברתיים, הן עם משפחה וחברים והן עם שכנים ביחס לזוגות נשואים (Sarkisian & Gerstel, 2016).

ג. לקבוצת הרווקות/ים המתאפיינת בסגנון התקשרות בטוח, יש יותר יכולת להתנהגות זוגית סתגלנית, הפגנת רגשות, וויסות רגשי ואינטימיות אך חשוב לציין כי בקרב חלק מהרווקות/ים המתאפיינים בסגנון התקשרות בטוח - יש רצון להישאר מתוך בחירה ברווקות מאוחרת.


דרכי טיפול בעולם הפסיכודינמי התייחסותי


טיפול פסיכודינמי מבוסס על ההנחה כי הגורם לבעיותיו של המטופל הוא המתח הפסיכולוגי בין דחפיו הלא מודעים לבין המגבלות והאילוצים בחייו. שיטות טיפול פסיכודינמיות מאתרות את שורש ההפרעה בנפש האדם פנימה (גריג וזימברדו, 2010). הנחת יסוד בגישה זו היא שבעיותיו הנוכחיות של האדם לא יכולות להיפתר בהצלחה בלי הבנה מעמיקה של הבסיס הלא מודע שלהן ביחסים בינאישיים מוקדמים עם ההורים או האחים. מטרת הטיפול היא להביא קונפליקטים (רגשות ודחפים מודחקים) למודעות, כך שיוכלו להיות מטופלים בדרך יותר רציונלית וריאליסטית. הטיפולים הפסיכודינמיים כוללים פסיכואנליזה פרוידיאנית מסורתית ותרפיות יותר מאוחרות המבוססות על כך (Atkinson, Hilgard & Smith, 2003).

המודל הפסיכואנליטי מציג מבנה דינמי של האישיות המבוסס על שלושה כוחות מרכזיים, עפ"י תורתו של פרויד (Freud, 1991): "הסתמי" (איד), מקור היצריות שבהתנהגות האדם. הוא כולל דחפים ותחושות הקשורים במיניות ובתוקפנות. זהו הכוח העיקרי והחזק ביותר בין הכוחות המניעים את ההתנהגות. ה"אני העליון" (סופר אגו) הוא הכוח המגלם את הנורמות המוסריות. ה"אני" (אגו) הוא הכוח המתווך והמבצע באישיות ותפקידו לכוון ולווסת את ההתנהגות. בספרות הפסיכואנליטית והפסיכודינמית, מוקדשת תשומת לב רבה לתיאור ולניתוח של הקונפליקטים התוך-אישיותיים. בדרך-כלל, הם מוצגים על רקע תביעות סותרות מצד ה"סתמי" ומצד ה"אני העליון". כדי להתגונן בפני קונפליקטים אלה, נאלץ ה"אני" לגייס כוחות מיוחדים בדמותם של מנגנוני הגנה בחיפוש אחר פתרון שיהיה קרוב יותר לעקרון המציאות (גריג וזימברדו, 2010).

קיימות מספר טכניקות טיפוליות המאפיינות את הטיפול הפסיכודינמי ובהן אסוציאציות חופשיות, יחסי העברה וסוגי הזדהות השלכתית, החזקה (holding), מודלינג ועבודה דרך חוויה באמצעות הקשר הטיפולי כולל הבחנה בין דגשים שונים בהתמקמות המטפל: 1. כ- 'זולתעצמי' עפ"י פסיכולוגיית העצמי (קוהוט, 2005), 2. גישת המטפל כנייטרלי (ולא בהכרח אובייקט מיטיב) המאפשרת רגרסיה וחשיפת החלקים ההרסניים של המטופל עפ"י הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית (מיטשל, 2003) 3. גישה מעורבת של המטפל כסובייקט משמעותי בתוך הטיפול, עפ"י הגישה ההתייחסותית (פרנצי, 1932).

אסוציאציות חופשיות, זוהי אחת מהטכניקות העיקריות בה המטפל משתמש בכדי להעלות קונפליקטים לא מודעים, שבה הוא מעודד את המטופל לתת שטף חופשי של מחשבות ורגשות ולומר את מה שעולה במוחו מבלי לנתח או לבקר זאת(Atkinson, Hilgard & Smith, 2003) . בתהליך זה, ישנה חשיבות מיוחדת לנושאים שהמטופל אינו מעוניין לדון בהם ובשלב מסוים הוא צפוי יהיה לגלות התנגדות. התנגדויות כאלה נחשבות למחסומים בין הלא-מודע לבין המודע ומטרתו של הטיפול היא לסייע למטופל להתמודד איתן: עם התשוקות, החוויות ועם רעיונות מכאיבים (גריג וזימברדו, 2010).

החזקה (holding) - וויניקוט (1960) כותב על התפתחות העצמיות אצל התינוק והילד עפ"י מספר שלבים, אשר רק כאשר יעברו ויושלמו באופן תקין – יתפתח עצמי אמיתי. בדומה להורה, המטפל עפ"י וויניקוט אמור לספק סביבה מחזיקה ובטוחה דיה עבור המטופל, כדי להחיות בה את התפתחות העצמי שניזוקה, על מנת להפיח חיים בעצמי ולעודד את הופעתו והתפתחותו של העצמי האמיתי (וויניקוט, 1963). מדובר בהחזקה של הדמות המטפלת בראשית החיים ושל המטפל במרחב הטיפולי: סביבה מחזיקה היא סביבה המספקת מרחב נפשי ופיזי שבתוכו התינוק/ המטופל מוגן מבלי לדעת שהוא מוגן על ידה (וויניקוט, 1996). המטפל/ת בהקבלה לאם הטובה דיה אמור לספק סביבה טוטאלית עבור המטופל, ללא הסובייקטיביות שלו עצמו כמטפל (בניגוד לגישה ההתייחסותית כפי שאראה בהמשך). המטפל אמור 'להשאיל' את עצמו להאזנה רבת קשב לכל המימדים האישיים ביותר של חוויית המטופל, באופן שיאפשר רגרסיה ותיקון של חוויה ראשונית של הורה-ילד.

יחסי העברה, הזדהות השלכתית והתמקמות המטפל – יחסי האובייקט שהאדם הפנים מוחצנים באמצעות השלכות והזדהות השלכתית, ועל ידי העברה והעברה נגדית. העברה מתייחסת אל נטייתו של המטופל לעשות את המטפל לאובייקט של תגובות רגשיות. המטופל מבטא כלפי המטפל תגובות המבטאות רגש כלפי אנשים אחרים חשובים, או שהיו חשובים בחייו. על-ידי גילוי של תגובות המטופל, המטפל עוזר למטופל להשיג הבנה טובה יותר של תגובותיו לאחרים משמעותיים (Atkinson, Hilgard & Smith, 2003). בהקשר זה על המטפל לבחון את רגשותיו כדי להיות ער ליחסי ההעברה הנרקמים. להיות אמפתי וקשוב אך גם לבחון את הקשר הנרקם, את עצמו ואת הרציונל לתגובותיו ולהתנהגותו.

המושג הזדהות השלכתית (Klein, 1946) נטבע ע"י קליין בהקשר של התפתחותו הנפשית של התינוק ובמשמעות של תהליך נפשי תוך-אישי שלו כפנטזיה מדומיינת. ביון (Bion, 1962) פיתח את המושג במשמעות בין-אישית, כאשר צד אחד בקשר משפיע על הצד השני כדי שירגיש את מה שהוא מרגיש, באופן לא מודע.

באלינט (1968) טוען כי לעיתים הכרחי, עם חלק מהמטופלים, לאפשר רגרסיה משמעותית שתשחזר את החסר ביחסי האובייקט, ולהגיע למצב פרימיטיבי ממש בהתאם לדפוס הכפייתי שלו "עד שיצליח לגלות אפשרויות חדשות של יחסי אובייקט ולהתנסות בהן".. כי "רק לאחר מכן יוכל המטופל 'להתחיל מחדש' לפתח דפוסים חדשים של יחסי אובייקט במקום אלה שויתר עליהם" (שם, עמ' 187).

עפ"י ראקר (2009) אפשר להשתמש בהעברה הנגדית של המטפל ככלי להבנת התהליכים המנטליים העוברים על המטופל. ההכרה בכך שהעברה שלילית גורמת לתגובה פנימית של העברה נגדית שלילית (ולהיפך) אצל המטפל – חשובה ככלל ועל כל מטפל להיות מודע וער לרגשות שאך טבעי כי ייווצרו אצלו, כתנאי הכרחי להימנע מ'טביעה' בהעברה הנגדית. אוגדן (1982) פיתח את הבנת ההעברה הנגדית כמייצגת את יחסי האובייקט שהופנמו. לגישתו, אפשר להבין את ההזדהות ההשלכתית של המטפל כלחץ לא מודע שהמטופל 'מפעיל עליו' להזדהות עם 'קוטב האובייקט': "אני אגרום לך כעת לפגוע בי כפי שאמא שלי היתה פוגעת בי" (ברמן, 1986, עמ' 11). ראקר (Racker, 1968) העמיק את ההזדהות ההשלכתית בכך שהבדיל בין הזדהות תואמת (הזדהות עם קוטב העצמי: 'אני מרגיש כמה קשה לו כשכועסים עליו") לבין הזדהות משלימה, הרלוונטית כאן לתיאור המקרה כפי שאדגים בהמשך (הזדהות עם קוטב האובייקט: 'אני מרגיש כיצד הוא גורם לכולם לכעוס עליו').

עפ"י הגישה ההתייחסותית - אפשר לראות בהזדהות ההשלכתית כאקט הדדי נדרש ורצוי, מפגש שעלולים לעלות בו גם שנאה ותוקפנות כחלק מתהליך הריפוי ולצד רגשות חמים המתהווים גם הם במקביל (Messler -Davies, 2004). זהו מפגש אינטר-סובייקטיבי שבו הן המטפל והן המטופל מגלים דברים חדשים על עצמם תוך כדי הקשר וכל אחד בודק (בדומה למקרה המוצג במאמרה הנ"ל בינה לבין המטופלת קארן) את רגשותיו העמוקים ויכול ללמוד לבטא גם אותם במסגרת בטוחה בטיפול.

פרנצי (1932) כמטפל התייחסותי מציע התמקמות אנליטית של המטפל כאדם המעורב רגשית בטיפול גם הוא ובהתאם 'משתמש' בעצמו ככלי להבנת המטופל, ואינו רק מנתח את הטיפול 'מן הצד' ומפרש אותו בכלים שכלתניים. בשונה מהגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, הגישות שצמחו ממנה - ההתייחסותית וכן גישת פסיכולוגיית העצמי – קוראות למטפל לאפשר גמישות למטופל עפ"י צרכיו (גם בסטינג אך לא רק), להיות בעצמו נוכח בטיפול באופן לא נייטרלי, בהבדלים ובדגשים מסוימים בין שתיהן.

עפ"י גישת 'פסיכולוגיית העצמי', גישת המטפל אינה אמורה להישאר נייטרלית, אלא עליו להתאים את עצמו לצרכי המטופל ולהוות עבורו 'זולתעצמי' כתיקון לעמדת ההורים, מושג שטבע קוהוט, מייסד הגישה (2005). מדובר על עמדה מיטיבה ואמפתית כלפי מטופלים באופן שבו הם מתקיימים גם בתוכנו כמטפלים, כפיצוי על הכשל האמפתי שהתקיים בינם לבין הוריהם. כאשר אנו מצליחים לפנות מקום אמיתי בליבנו עבור מטופלים שלא זכו לזה באופן טבעי מהוריהם – עמדה זו עשויה לאפשר לעצמי שלהם להתממש ולהתפתח. זולתעצמי זו העמדה הנפשית שהמטפל משתמש בה כאשר הוא בוחר להשהות את עצמיותו ולהתאים את עצמו בהתמסרות לצרכיו של המטופל, זאת על מנת להציע את עצמו כמצע עבור התהוותו של המטופל. הוא מאפשר בתוך נפשו 'מרחב התקיימות' עבור המטופל, באופן המאפשר ריפוי (קוגן, 2011).



מקורות

באלינט, מ. (1968). הטכניקה הקלאסית ומגבלותיה. בתוך ע. ברמן (עורך), מיכאל באלינט השבר הבסיסי (ע"מ 126-130). תל אביב, ישראל: עם עובד.

בולבי, ג'. (2016). בסיס בטוח: התקשרות הורה ילד והתפתחות אנושית בריאה. (עמ' 31-45). תל – אביב, ישראל: עם עובד.

ברמן, ע. (1986). העברה והעברה נגדית כתהליך בין-אישי כולל. שיחות, 1, עמ' 15-6.

ברמן, ע. (2018). מטפל לכל עת. שיחות, לב (2), עמ' 110-116.

גריג, ר., זימברדו, פ. (2010). מבוא לפסיכולוגיה, (ב). עמ' 809-811. רעננה,ישראל: האוניברסיטה הפתוחה.

הרמן, י. (2006). מחוץ למשפחת האדם: נרטיב האחרות ותפיסת עתיד בקרב רווקות בישראל. (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך). אוניברסיטת חיפה, חיפה.

וויניקוט, ד, ו. (1947).שנאה בהעברה נגדית. בתוך ע. ברמן (עורך), ד.ו' ויניקוט - עצמי אמיתי עצמי כוזב עמ' 65- 75. עם עובד.

וויניקוט, ד.ו. (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ע' ברמן (עורך) עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 202 - 214). תל אביב, הוצאת עם עובד.

וויניקוט, ד.ו. (1963). מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד. בתוך ע' ברמן (עורך) עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 278 – 287). תל אביב, הוצאת עם עובד.

וויניקוט, ד.ו. (1996). משחק ומציאות. תל אביב, הוצאת עם עובד.

זק, ד. (2003) חווית הרווקות (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך). אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן.

לאור, א. (2013). לשמוע את ה . Enactment שיחות, כ"ח (1), עמ' 53-59.

מיטשל, ס. (2003). למה זקוק המטופל? מעולמו של פרויד לעולמנו אנו. בתוך, תקווה ופחד בפסיכואנליזה (עמ' 39-64). תל אביב: תולעת ספרים.

סלונים-נבו ו. (2005). הערכת טיפול: מערכים חד-מקריים ושיטות נוספות. (עמ' 43-119). באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

סלונים, ג. (2010). סינגליזם בישראל: סטריאוטיפים ורגשות כלפי רווקים כתלות בגילם, מינם ומידת בחירתם ברווקות. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת חיפה: חיפה.

פרנצי ש. (1932). הקתרזיס נסתם בסחף; הדרך לניקוזו. היומן הקליני. עמ' 63-67. עם עובד.

קוגן, ק. (2011). היות זולתעצמי- סיפור בראשית. שיחות, כה' (3), עמ' 276- 282.

קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? עם עובד, תל – אביב. פרק 10 : העברת זולתעצמי ופירוש, 251-269.

ראקר, ה. (2009). המשמעויות והשימושים של העברה נגדית. שיחות, כד' (1), עמ' 10-17.

סוגיות חברתיות בישראל 21 (תשעו), 141-168.

שחר, ר., שרון, י. (2010). להיות רווקים בישראל: עמדות רווקות ורווקים לגבי רווקות, נישואין ומשפחה. בתוך נ' אלוני (עורך), החינוך וסביבו (עמ' 297-277). תל-אביב: סמינר הקיבוצים.

Atkinson, R., Hilgard, E. & Smith, E. (2003). Atkinson and hilgard's introduction to psychology (14th ed). Belmont, CA: Wadsworth/Thomson learning. pp. 644-682.

Arnett, J. J. (2014). Adolescence and the Emerging Adulthood: A Cultural Approach (Fifth edition). Boston, MA: Pearson.

Bion, W.R. (1962). Learning From Experience. London: Tavistock.

Bowen, M. (1976). Theory in the practice of psychotherapy. In P. J. Guerin,

Jr. (Ed.), Family therapy: Theory and practice (pp. 42-90). New-York: Garner Press.

Ein-Dor T, Reizer A, Shaver PR, Dodan E. (2012). Standoffish perhaps, but successful as well: evidence that avoidant attachment can be beneficial in professional tennis and computer science. J Personal 80, pp.749-768.

Fairbairn W.R.D. Psychoanalytic studies of the personality. London, Tavistock, 1952.

Freud, Sigmund et al. (1991). The Psychopathology of Everyday Life. London: Penguin Books.

Gordon, T. (1994). Single women: on the margins? New York University Press.

Hatch, A. (2015). Saying “I don’t” to matrimony: An investigation of why

long-term heterosexual cohabitors choose not to marry. Journal of family

issues, 36(8) pp. 1-24.

Jones, G., O'Sullivan, A. & Rouse, J. (2006). Young Adults, Partners and Parents: Individual Agency and the Problems of Support. Journal of Youth Studies. 9(4), 375-392.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms, in J. Riviere (ed). (1952). Developments in Psycho-Analysis. London: Hogarth Press.

Klein, M. (1984). Love, guilt, and reparation, and other works. New York : Free Press

Lavee, Y. & Katz, R. (2003). The family in israel: Between tradition and modernity. Marriage & Family Review, 35, pp. 193-217.

Mahler, S. (1975). The Psychological birth of the human infant. New York, Basic Books.

Messler -Davies, j. (2004). Whose Bad Objects Are We Anyway? In: Psychoanalytic Dialogues, 14(6). (pp. 711–732) . NJ: The Analytic Press.

Attachment in Adulthood: Structure, Dynamics, and Change. .(Mikulincer M, Shaver PR. (2016

Edn 2. New-York: Guilford Press.

Ogden, T. (1982). Projective Identification and Psychotherapeutic Technique. N.Y: Aronson.

Pepping, C.A. ; MacDonald, G. (2019). Adult attachment and long-term singlehood. Current Opinion in Psychology. Vol.25, pp.105-109.

Racker, H. (1968). Transference and Counter-Transference. London: Hogart Press.

Sarkisian N., & Gerstel, N. (2016). Does singlehood isolate or integrate? Examining the link between marital status and ties to kin, friends and neighbors. J Soc Pers Relationsh 33, pp. 361-384.

Schwartzberg, N., Berliner K., & Jacob D. (1995). Single in a married world: A life cycle framework for working with the unmarried adult. New York: W.W. Norton & Company.

Segal-Karpas D, Bamberger PA, Bacharach SB. (2013). Income decline and retiree well-being: the moderating role of attachment. Psychol Aging 28, pp. 1098-1107.

Yamada, M., (2000). The Growing Crop of Spoiled Singles. Japan Echo, 27 (3), 49-53.


48 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page